יום רביעי , 20 ספטמבר 2017

מרתון תל אביב – זמן פציעות וזמן לחשבון נפש

החלמה מהירה לפצועים

ספורט מהנה והחלמה מהירה לכל מי שזקוק לזה

השנה לא השתתפתי במרתון ת"א. עשיתי את חצי המרתון שלי בעמק המעניינות לפני כמעט 3 חודשים וביום שישי האחרון, פירגנתי לבן זוגי היקר לקום קצת לפני השמש ולנסוע לכבוש יעד נוסף בקריירת הריצה שלו בזמן שאני חיפיתי בעורף, בכל נושא הילדים ושליחתם לבתי הספר ולגן. שמעתי מאנשים לחשושים לגבי המרתון עוד הרבה לפניו: "איך שמזג האוויר שומע שיש מרתון ת"א השמש יוצאת ומגיע השרב, כאילו אמצע מאי" וכאלה אחרים שטענו כי המארגנים של המרתון עושים עבודה טובה הרבה יותר מהחזאים בבחירת התאריך למירוץ. אין מה לעשות, יש דברים קבועים וידועים מראש – בפורים יורד תמיד גשם ובמרתון ת"א- שרב!

אחרי המירוץ ובעקבות תוצאותיו והפצועים הרבים בו, שמעתי שוב, תגובות בגנותם של המארגנים ואני לא יכולה להישאר אדישה. השתתפתי במרתון ת"א בפעמים קודמות ואני דווקא רוצה לדבר בשיבחו ובשיבחם של המארגנים שעושים עבודתם נאמנה ועומלים שנה שלמה כדי להרים אירוע ספורט מהמושקעים בארץ. אני אמנם לא מכירה אף אחד מהם באופן אישי אבל במבחן התוצאה, הם עושים עבודה טובה. הם מסמנים מסלולים איכותיים ונוחים המותאמים למירוץ רב משתתפים ודואגים לכל הסדרי התנועה והביטחון. הם משפרים נתיבים ממירוץ למירוץ על מנת להנגיש ולהקל על הרצים. לאורכו של כל המסלול מוצבות עמדות מים ומשקאות איזוטונים רבות ומתנדבים המחלקים את המים לרצים במשך 7-8 שעות למן המקצה הראשון ונמצאים שם עד אחרון הרצים. מישהו השקיע מחשבה ועבודה בפריסת העמדות ובכל הפקת הארוע הענק הזה בו השתתפו 35 אלף רצים, במקצים השונים. זה מטורף.

יצא לי להשתתף בכמה וכמה מירוצים שונים ומרתון ת"א הוא ללא ספק אחד המושקעים שבהם. אז, נכון, אנשים נפצעים. כמעט בכל מירוץ, ליבי ליבי איתם ועם המשפחות ואני שולחת מכאן איחולי החלמה מהירה כנים ואמיתיים. אבל ראבק, אני לא יכולה לשמוע את כל המתלחששים בדבר אחריות המארגנים ולא להגיב. מה בנוגע לקצת אחריות אישית, אה?

ריצה נחשבת לאחד מסוגי הספורט הפשוטים ולא בגלל שקל לרוץ 42 ק"מ או אפילו 10 ק"מ. היא נחשבת כזו דווקא בגלל שהיא אינה מצריכה, לכאורה, ידע, רק זוג רגליים והופ, אנחנו על המסלול. מי שרץ באופן מקצועי וכבר עבר פציעה אחת ויותר יודע שצריך הרבה יותר מזוג רגליים כדי לרוץ, טוב, נכון ובטוח לאורך זמן. צריך אחריות, משמעת עצמית, דרושה טכניקה, תרגול נכון, נעליים טובות ולעיתים יותר מזוג אחד. אבל, מעל לכל אלה, דרושה הקשבה לגוף לאורך כל הדרך, באימונים, כמו גם במירוצים עצמם.

    Run Forrest - מרתון ת"א 2013

Run Forrest – מרתון ת"א 2013

רצים נחלקים, באופן גס, לשתי קבוצות: הרציניים והמתמידים – אלה המתאמנים במרץ ולא רק לפני מירוצים. שעושים מתיחות לפני ושחרור אחרי. אלה החיים אורח חיים ספורטיבי. אלה הקשובים לגופם. הגוף יודע בדיוק מה נכון לו. אלה, עבורם המטרה לסיים את המירוץ או לשפר תוצאה, אינה מקדשת את האמצעים. אלה המציבים לעצמם מטרת על – להנות מהריצה, להנות מהדרך ולסיים את המירוץ וכמוהו את האימונים, בריאים ושלמים. זו דביקות אמיתית במטרה. זו המטרה.

הסוג השני אלה "רצי המירוצים" – אלה שרצים ממירוץ למירוץ כאחוזי תזזית כשבראש מעיניהם התמונות אותן יעלו לפייסבוק מיד לאחריו. זה חשוב, ללא ספק, כולנו חוטאים בזה, אבל לא על חשבון ריצה נכונה, קשובה, מאוזנת. כזו שהתאמנת אליה נכון ומבעוד מועד ויצאת מחוייך אחריה. אז למה חשוב לי להגיד את זה? כי חשוב לי שאנשים יגדילו ראש ויתחילו לקחת אחריות ולא יחפשו מיד את מי להאשים: את המארגנים, את עיריית ת"א, את הריצפה העקומה, את הש"ג או את הפרפרים שמשק הכנפיים שלהם באפריקה לא היה חזק מספיק ולכן הרוחות הקרירות לא הספיקו להגיע בזמן.

(זהירות קדיחה: אחריות היא ערך עליון, אחד מעשרת ערכי צה"ל, הוא מגיע מיד אחרי "דביקות במשימה וחתירה לניצחון" אבל בריצה ובספורט בכלל, מי מגדיר מהו ניצחון? בשונה מזכות קדימה בכביש, למשל, אחריות אנחנו לוקחים, לא מקבלים. גם מבחינה סמנטית – "לוקחים אחריות". לא מחכים שמישהו יתן לנו, יעשה בשבילנו. חשבתם פעם על נגזרות המילה? "אח = כל לוחם ומפקד, אח לנשק, ידיד לחיים. אחר = השהייה המשותפת עם האחר והמחוייבות להיות מדינה של כולם. אחרי = הקריאה הנשמעת מפי כל מפקד בשדה הקרב, בעודו מוביל את חייליו אל הניצחון, בנחישות ותוך דביקות במשימה. אחריו = הידיעה שחיילינו צועדים אחרי מפקדים הראויים לכך. הן האחריות והן המחוייבות למשימה ולאנשים, צריכות להיעשות במסירות. כמו האחריות מא' ועד ת'". כל כך הרבה מילים משמעותיות נגזרות ממילה אחת כשהמכנה המשותף לכולן הוא להיות מודע ולעשות, לקחת אחריות – לפני, תוך כדי עשייה ולאחר מעשה).

אוצו, לבריאות! צילום: Thinkstock

רוצו, לבריאות! צילום: Thinkstock

אני אמנם מבינה שיש דברים אובייקטיבים שמארגני הארוע צריכים לקחת בחשבון טרם הארוע ובזמנו ומבינה שיש דברים רבים המשפיעים על רץ זה או אחר תוך כדי ריצה, אבל מה אם פלוני היה נפצע בריצת אימון בסמוך לביתו בכל יום אחר? את מי אז "אפשר היה להאשים?" יצא לי לשוחח לאחרונה עם לא מעט אנשים בנושא הבחירות הבאות עלינו לטובה וגם שם, אנשים הפתיעו עם תשובות "עזבי, אני בהפוך על הפוך פשוט לא מצביע" ואני שואלת "באמת???", הפוך על הפוך למי? למה? קחו אחריות! רוצים שינוי? רוצים אחרת? מצויין! בואו נעשה, ניזום, נגיד – נצעק אם צריך, נפעל, נשפיע, נתחבר לאחרים שפועלים ויחד אולי נשפיע יותר. ממקום אקטיבי. ממקום שמחכה בנימוס שיתנו לו אבל באשר לאחריות? ממקום שלוקח אחריות. אישית, חברתית, הורית ומוסרית.

אז, למה בעצם זה כל כך מעצבן אותי? אתם בטח שואלים וגם צודקים, התשובה פשוטה: א'. אני חצי מרוקאית ודברים מעצבנים אותי, מעטים הדברים שעוברים לידי מבלי להשאיר חותם כזה או אחר, או מבלי שיהיה לי מה להגיד לגביהם וב', שהיא הרבה יותר רצינית וחשובה, אני מרגישה שאנשים עסוקים בלהיות פסיביים, קורבניים, "מגלגלים אשמה", מחפשים אשמים, כי "מישהו צריך לשלם את המחיר". אנשים לא מספיק לוקחים אחריות על עצמם, על חייהם, על הבחירות שלהם בחיים. לא מבינים שזכות הבחירה בידינו בכל עניין, כל הזמן. זהו, צ'טערת, זה מה שפתח את הסכר אצלי כי זה יושב שם, בדיוק על אותה נקודה. זאת אחריות בעיניי. לקחת אותה, להשיג אותה, לעמוד מאחוריה, לחבק אותה. הכי חזק שאפשר. לעשות! אחרת… אחרת… מה שווה לנו כל זה? אז, תקפצו, תעופו, תרוצו – בכיף! אבל ראבק, קחו אחריות!

אודות אמאל'ה 3

עורכת ראשית. האתר אמאל'ה 3 הוקם בשנת 2010 ומהווה כיום מקום מפגש לסוגיות החשובות והבוערות בחיים: משפחה, קריירה, יחסים ותלי ותילים של מילים.

כתוב תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסםשדות חובה מסומנים *

*


7 − חמש =

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>