יום רביעי , 22 נובמבר 2017

כל הפחדים כולם/ פוסט אורח של מיקי הימלפרב

האישה שהיתה פעם שלי. צילום: iStock

האישה שהיתה פעם שלי. צילום: iStock

אני לא סופר וגם לא בלוגר. אין לי יומרה כזאת. אני בסך הכל צלם. לא, אין לי מצלמה, יש לי מחברת ועט. העדשה שלי היא המקלדת. יודע לצלם רגעים, לארוז תחושות, להנציח מצבים. אז אני מעלה תמונה שצילמתי, רגע בודד ארוז בנייר צלופן:

***

כשנכנסתי הביתה, עשיתי לעצמי כזה ג'וינט שמן, שגם התת מודע שלי יתמסטל. זאת לפחות הייתה הכוונה. רק לברוח מהמציאות, זה כל מה שרציתי. העשן המתוק צרב את ראותיי, התודעה התערפלה לאיטה, אך הכאב לא התפוגג. התמונות הקשות המשיכו לרדוף אותי, ולצוץ מול עיני, לנשוך. קשות, משפילות, כואבות לא נתפשות. התהפכתי במיטה מצד לצד, בועט בשמיכה מעיף את הכרים. הסכין שנכנסה לי באמצע הבטן, מתחת לסרעפת עדיין הייתה שם. לוהטת, שורפת, כואבת, מסתובבת ומאיימת לשתק.

 המשחק היה משעמם יחסית. יורוליג. גביע אירופה, מחזור ראשון, יד אליהו, נוקיה. המקום השמור שלי בשער עשר, כבר 4 שנים. ניצחנו. הכל סבבה. ריגוש קטן מאוד. מתקפלים הביתה. דוחק ביציאה, עקב בצד אגודל. צעדים קטנים במדרגות התלולות. המון רב של אנשים מסביב. דחוקים, לחוצים, בדרך הביתה.

 ופתאום. היא מולי.

 האישה שלי. האישה שכמעט הייתה שלי. האישה שכל כך רציתי שתהיה שלי. אני עוצר. מביט כלא מאמין. מבטינו נפגשים. היא מחייכת. מתחבקים. רגע קטן של קרבה גדולה. שני אנשים בלב ההמון הגועש נצמדים אחד לשניה ושותקים. גופה הארוך והקשה מתהדק לגופי. נצמד חזק. ידי על מתניה. שדיה לחוצים לחזי. כמו לפני שבוע במיטתי. עירומה, מתפנקת, ממלמלת, נאנחת, מגרגרת. הלב שלי פועם חזק. מתכווץ ומתרחב. לשבריר של רגע מרגיש שוב את האישה שלי קרובה אלי. הרגע חלף. שחררתי את האחיזה. נבוך מהניגוד הזה בין הקרבה העצומה שהייתה בינינו רק לפני שבוע, לעומת הגודש והצפיפות המנוכרת, שביציאה מההיכל.

 ורק אז לאחר ששחררתי את אחיזתה, רק לאחר שהנחתי לחיבוק ולקרבה, רק אז הבנתי את הסיטואציה שנקלעתי לתוכה. למות על המקום. "תכיר" היא אמרה לאיש שצץ משום מקום ונעמד לצידה. "זה גיא". "גיא זה מיקי שסיפרתי לך עליו". ישר ידעת במה מדובר. על מי מדובר. זה האיש החדש שלה. זה אדם שהיא לקחה תחתיי. זה האיש שסימס לה בלילה, בתום הפגישה שלהם, כשהיא כבר ברחה למיטתי. "משהו איתך מאוד נוח לי" היא הסבירה, כשפשטה את שמלתה באישון לילה והזדחלה אל בין הסדינים.

 זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא צצה באמצע הלילה. תמיד אחרי דייט כושל או פגישה מאכזבת. תמיד שיכורה. תמיד מסוממת. "אתה ישן?" נהגה לסמס. "לא? אני באה. תפתח את הדלת". שלוש בבוקר. הילדים ישנים. נכנסת ישר לחדר השינה. פותחת את המגירה, מוציאה את קופסת הפלאים, מכינה סיגריה. מעשנת. לוגמת מקפה שחור חזק ומתוק. היא נרגעת. מורידה דופק. מתפשטת ונכנסת למיטה. מרשה לי לחבק אותה, ללטף אותה, להרדים אותה.

 ובלילה האחרון שלנו יחד, רק לפני שבוע, היא הראתה לי את הטקסטים שהוא שולח לה, הדייט החדש שלה. "גיא" היא אמרה. "הוא כבר מאוהב בי" היא מלמלה, לפני שדחקה את אגנה לכיווני ונרדמה. ובבוקר היא קמה, התלבשה והלכה. נעלמה כפי שבאה. כאילו לא הייתה. מבלי להשאיר סימן. הלכה והותירה אותי חסר נשימה.

 ועכשיו היא כאן. מולי. עם האיש החדש שלה. והלב שלי רק מתחיל להבין את מימדי הקטסטרופה. את גודל המבוכה. את ההשפלה. את הכאב. את האכזבה. הזוי ולא מתקבל על הדעת. ואני מתהפך במיטתי מנסה לדחוק את התמונות הקשות. מנסה להירדם. מנסה לנשום עמוק. אך ללא הועיל. הם יצאו מהאולם בדרך למגרש החניה. ואני אחריהם עם זרם בלתי נגמר של אנשים. ואין היכן להתחבא ולא ניתן להביט לכיוון השני. והידיים שלה עליו. על כתפו, על מותניו על גבו. האישה שלי נוגעת באיש אחר. והיא מתהלכת לידו כמו איילה זקופה, כפי שהתהלכה איתי. והיא נוגעת בו כפי שנגעה בי. והמוח שלי מתפוצץ לאלפי רסיסים והסיטואציה לא נתפשת. כאילו כל הפחדים כולם מתפוצצים לי בפנים.

***

"פותחת את המגירה, מוציאה את קופסת הפלאים, מכינה סיגריה". צילום: גיל נחושתן

"פותחת את המגירה, מוציאה את קופסת הפלאים, מכינה סיגריה". צילום: גיל נחושתן

לעיתים שואלים אותי, איך זה שאתה לבד? חי ככה בלי אף אחת? שנים בגפך, הכיצד? ממה אתה פוחד? הרבה זמן לא הייתה לי תשובה. "לא מפחד" נהגתי להשיב, "הלוואי שזה יקרה לי". היום אני כבר יודע. היום אני כבר מבין. אני מפחד להתאהב באישה שלא טובה לי. אני מפחד מאהבה מתסכלת. אני חושש לקשור את נפשי בנפש זרה, נשכנית ודוקרנית. לתפישתי (ולניסיוני) עדיף לחיות ללא אהבה, חופשי, משוחרר, חזק, מחוסן ומחוספס, מאשר לחיות בקשר רגשי שמסב קושי, תסכול, אכזבה, ולפעמים גם כאב.

 כבר מזמן אמרו חז"ל שזוגיות היא לא ערך עליון ואהבה אינה חזות הכל. לא כל אהבה מבטיחה אושר. לא כל זוגיות טומנת בחובה נועם. קיימות אהבות רעות ומזיקות. אהבות שבמקום לרומם את הנפש ולצבוע את העולם בצבעים עזים, יכולות לגרום לסבל, תסכול וכאב.

 אלו הפחדים שלי. כל הפחדים כולם.

***

הכותרת מושאלת מטום קלנסי וג'ק ראיין יקיריי.

לדף הפייסבוק של מיקי

אודות אמאל'ה 3

עורכת ראשית. האתר אמאל'ה 3 הוקם בשנת 2010 ומהווה כיום מקום מפגש לסוגיות החשובות והבוערות בחיים: משפחה, קריירה, יחסים ותלי ותילים של מילים.

כתוב תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסםשדות חובה מסומנים *

*


− ארבע = 3

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>