יום רביעי , 20 ספטמבר 2017

שתוקי שלי/ סיפור קצר מאת אפרת סביר

שתוקי שלי

שתוקי שלי

חלק א'

“שתוקי הוא ילד שאין יודעים מי אביו. כזה שכשהוא שואל שאלות על אביו הביולוגי אימו משתיקה ומהסה אותו, לכן הוא שתוקי. דני הוא שתוקי. שתוקי שלי”. הוא נולד מתרומת זרע כשהיתה ליאת בת 39, רגע לפני שהרכבת הביולוגית שלה נסעה לבלי שוב. שנייה לפי שהשעון ההורמונלי שלה שבק חיים והביציות שלה כבר היו תשושות משנים של ציפייה ריקה. ברגע הבא, 9 חודשים ועוד כמה חודשי טיפולים ותסכול, וטונות של חומצה פולית, איקקלומין, הזרעות, בירורים ובעיקר לא מעט בכי, הוא כבר היה בחוץ. דני. שתוקי שלה.

שנים של התלבטות האם כן או אם לאו, האם מחר או אם עכשיו ומחשבה אחת עיקשת שלא מרפה "ומה אם מחר אכיר את האביר שלי ולשתוקי שלי יוכל להיות אבא. אבא אמיתי. נהיה משפחה רגילה, שלמה, מאושרת. נקנה אוהל ונזרק יחד במדבר. ניסע לצימר בכנרת. מה אם?". רק אחרי שגלי נזפה בי, בבוקר ההוא, לפני שנתיים בארומה, הבנתי שהרכבת האחרונה כנראה יוצאת ממש עכשיו, "זמן פציעות" היא אמרה לי "שעת השין כבר כאן". לקח לי בערך חודש לעכל ולהבין את המשמעות ועוד שבועיים להשיג תור פנוי למרפאה של ד"ר זליץ, רופא הנשים שלי שמתמחה במיוחד בענייני פריון אצל נשים מבוגרות. "לא מאמינה שאני כבר משתייכת לקטיגוריה הזו" חשבתי ביני וביני כשהזמנתי את התור. "רק שלשום השתחררתי מהצבא ויצאתי עם איתן. רק אתמול ביטלנו את החתונה בגלל האמא המעצבנת שלו. מזל, צעד חכם זה היה. עד לפני דקה וחצי שקלתי לעבור לגור עם צחי בדירת החדר וחצי שלו בבן יהודה. החיים חלפו לי מהר מדי, מתי הספקתי להגיע לגיל 38? למה אני לבד? איפה הילדים שתמיד חלמתי שימלאו את הבית שלי, שלנו, בצחוק וחיוּת?"

מכל הכתבות שאמא תמיד נוהגת לשלוח לי, ספק לעדכן, ספק לרמוז ומכל השיח הציבורי הקבוע שמתנהל בנושא, אני יודעת שהזמן והסטטיסטיקה, איך שלא אסתכל על זה, לא בדיוק משחקים לטובתי. אבל, כמו כל דבר אחר בחיים, המשכתי להאמין בכוח הקוסמי הזה שעוטף ושומר עליי מכל פגע וחייתי בידיעה שהדבר הנכון יקרה בזמן הנכון. זה תמיד קורה, רק שהפעם, לצד הידיעה הזו והכוח הקוסמי וההיא וההם, קינן בי הספק הזה, הידיעה הזו, שבשונה מהחלטות אחרות שאני נוטה לדחות, הזמן הנכון הוא כנראה עכשיו ואם לא אעזור לזה לקרות ממש עכשיו, זה כנראה כבר לא יקרה לעולם.

"נו, הביציות שלך כבר לא צעירות" הפטיר ד"ר זליץ בחצי קריצה עוד בטרם סגרתי אחריי את דלת הקליניקה. הוא נראה משועשע מעצמו כאילו פלט איזו שנינה גאונית או המציא איזו בדיחה סקסיסטית שלא נולד לה אח ורע. "בואי נוציא לך את המירנה, באמת כבר הגיע הזמן ותתחילי לקחת חומצה פולית, זה עוזר". הוא נראה קצת כמו סבא טרחן והאמת שהוא גם כזה: "מידעל'ה, אם לא תקלטי בשלושת החודשים הקרובים, אני מציע שתתחילי לקחת איקקלומין. אם כבר קיבלת החלטה, כדי שנזדרז" גם הוא טרח להזכיר. "נזדרז" חשבתי, עכשיו גם הוא חלק מזה?!

 "ומה אם מחר אכיר את האביר שלי ולשתוקי שלי יוכל להיות אבא"

"ומה אם מחר אכיר את האביר שלי ולשתוקי שלי יוכל להיות אבא"

דודה צילה שלי תמיד זירזה אותי גם בלי להגיד מילה. למעשה היא אפילו לא יודעת כמה, הנוכחות שלה היתה זרז טבעי אך כנראה לא מספיק. היא עצמה עדות חיה וניצחת למישהי שאיבדה את התקווה לילד משלה בגלגול הזה. היא התאהבה והתחתנה כשהיתה בת 20 ופחות משנה לאחת מכן ב-67', הבעל הטרי שלה, חיים, יצא למלחמה ולא שב. היא נשארה שבורה, שנים לקח לה לאחות את הקרעים. שנים של טיפולים בהם אספה את כל הרסיסים שלה שהתפזרו לכל קצוות הארץ. אחד אחד היא אספה אותם. היא כתבה לו מכתבים שמעולם לא הגיעו ליעדם והמשיכה לקוות, יותר מעשור אחרי מותו, שיום אחד הוא עוד יופיע. כמה מילים ותחינות שהאחיות שלה שפכו, כמה עידוד שסבתא טובה ניסתה לתת וכלום לא עזר. "תצאי קצת. תכירי" היו שניסו מפעם לפעם עוד לעודד אך היא נשארה בסירובה. מבוהלת להחריד ובודדה להפליא ורק המשיכה לקוות שישוב. "רק שלא תגמרי כמו דודה צילה" אמא שלי התחננה תמיד אחרי שכל ההסברים הפרגמטיים לא הועילו.

כל הדרך לתל השומר לבנק אולי הכי שמור במדינה, הלא הוא בנק הזרע, נסעתי עם חלון פתוח כדי שהרוח תבדר את שערי ואיתו את כל המחשבות ורעשי הרקע הבלתי פוסקים שלי. גלי, חברת הילדות האלמותית שלי וגם המטיפה הלאומית שלי, ממלמלת משהו ברקע על הורות מאוחרת והבשלות שמגיעה איתה ואני בתגובה מגבירה עוד קצת את הווליום ברדיו ונותנת לג'ו קוקר להעיף אותי למקומות אחרים. "מזל שהשדרן בגלגל"צ התעורר במצב רוח מהורהר כמוני" חשבתי. וגלי בשלה, מברברת ברקע. תמיד היא שוקעת במצב רוח פילוסופי כזה בזמנים הכי לא מתאימים. הפקידה בדלפק הקבלה היתה דווקא נחמדה מעבר למצופה ואחרי מילוי שאלון קצר שלחה אותנו להמתין לאחת היועצות, זו שתעזור לי לבחור את צופן דה וינצ'י או את הקוד הגנטי של האב הפוטנציאלי או לכל הפחות זו שתמלא איתי את השאלון בדבר צבע העיניים, הגובה והמוצא עבור התינוק העתידי שלי. "אז תעדיפי אשכנזי או מזרחי?" היא שאלה וגלי, שאף פעם לא יודעת מתי לשתוק אמרה: "לא משנה, עדיף רופא". "שתוקי סרוקי" אמרתי לגלי שצחקה בינתיים ולא בגללי "תחשבי כמה קטורת ומטהרי אוויר היו צריכים לפזר כאן כדי להפיג את הריח של הזרע" היא המשיכה לומר ולא הפסיקה לצחוק.

בשעה שתיים עשרה וחצי כבר הייתי בחוץ. חתמתי, בחרתי צבע עיניים ונפרדתי מאלף מאה ושמונים שקלים, טבין ותקילין. אחר כך קיבלתי תאריך הזרעה שנקבע לעוד שבועיים וחצי ויצאתי עייפה. מסוג התחושות שמרגישים אחרי מאמץ פיזי או מנטלי גדול או אחרי חוסר שעות שינה מצטבר של כמה ימים. גלי אמרה שמוכרחים לחגוג. "לא כל יום את מקבלת אפשרות לבחור אבא לילד שלך" היא אמרה בעליזות מוגזמת לטעמי ואני, שבדרך כלל מחפשת ומוצאת סיבות לא רעות בכלל למסיבה, נגררתי אחריה בחוסר חשק הפגנתי. "רגשות מעורבים, את יודעת" אמרתי כששאלה אם אני מאושרת.

בכניסה ל"מטבח של דינה" ראיתי את ניר. הוא בלט בגבוהו, בעמידה הזקופה והנינוחה שלו ובמשקפיים צהובים, בולטים ודי מזעזעים. כאלה שחוץ מלומר "תסתכלו עליי, אני מגניב" לא אומרות הרבה. הוא חיכה לידידה טובה שלו שהיתה אמורה להגיע ובינתיים חיפש שולחן שקט לשבת בו ולדפדף בעיתון, בחלק של הספורט שהיה בידו. המבטים שלנו הצטלבו כשהמארחת הצעידה אותנו בביטחון לשולחן הפינתי ובשנייה הזו, הזמן כאילו עצר מלכת, עוף לא עופף וציפור לא צייצה רק שנינו והמבט הזה שלו שכאילו ביקש להגיד "בואי. אין מקריות בעולם. אני יודע מה נכון, תסמכי עליי". הסטתי במבוכה את מבטי. הרגשתי שאולי הוא הספיק לקרוא דרכו את מה שעבר לי בראש. סמוקת לחיים המשכתי ללכת בכניעה אחרי המארחת לשולחן המיועד של גלי ושלי. הזדקפתי, ניסיתי ככל יכולתי לזקוף את כתפיי והלכתי בהליכה הכי מודעת שיכולתי לגייס. היה ברור שניר ממשיך ללוות אותי במבט. לפני שסיים ויצא מהמסעדה הוא עבר ליד השולחן שלנו וחיפש נושא לפתוח שיחה: "היי בנות, יש הערב בכיכר רבין הפגנה נגד יוקר המחייה בארץ. מצגי השווא האורווליסטים במדינה שלנו, זה הגילוי הנאות החדש" אמר במבט שכולו חשיבות עצמית "חשוב שתגיעו ושתביאו חברים, חייבים להשמיע את קולנו. אני עלול להישמע טרחן אבל האמת היא שאני פשוט אזרח מודאג שרוצה שינוי". "האמת שהוא דווקא נשמע רטוריקן מבריק ומשופשף שיודע שכדי להניע אנשים לפעולה, חשוב להוסיף את נקודת המבט האישית שלך בסיום הדברים", לחשה לי גלי בקול רם מידי.

מישהו מבחוץ קרא לו וניר הסיט את המבט המרוכז שלו לעבר הקול, לא לפני שהמשיך לבהות בי עוד שנייה אחת ארוכה ולאחריה האהיל בידו מעל עיניו כמסונוור. "נראה שמחכים לך" גלי אמרה וניר החווה בידו: "שיחכו. חברים עאלק, אפילו להתחיל עם בחורה בשקט לא נותנים. יהיה בסדר אם נמשיך את השיחה העמוקה שלנו בטלפון, היום בערב?" הוא גייס את כל הכנות שלו ונשמע רציני פתאום. ברורררררררר היתה המילה הראשונה שעלתה לי לראש וכנראה גם יצאה לי מהפה כי ניר פלט צחקוק ושלף את הנייד שלו וגלי הצטרפה לעליזות. "אז, לאן להתקשר?".

 המשך יבוא…

 

אודות אפרת סביר

עיתונאית ומנהלת פרוייקטים בטייטל ובהוויה. בת זוג לערן ואמאל'ה 3 אלופים: שחף בת 12, אייל בן 10.5 וגיא בן 6.5. יש לי "קוצים בטוסיק" ואלה הביאו אותי לחוות ולהתנסות בלא מעט דברים: אני כותבת, עורכת, מנהלת תוכן, מייעצת, מתפעלת, מג'נגלת ומעל הכל, משימתית להחליא. מלהטטת ומרכיבה היטב אותיות למילים ומילים למשפטים. כותבת בכל הזדמנות ובכל קונסטלציה: החל מעיתונות וכלה באתרי אינטרנט שונים, דרך שירים, סיפרי ילדים ועוד. בשעות הפנאי המעטות, אני אוהבת לקרוא, בעיקר רומנים, צלמת חובבת ועוסקת בספורט. בשנה האחרונה וכדי לדייק את עצמי לעצמי התחלתי לעבוד בנוסף לכתיבה, כמנהלת גיוס ושיתופי פעולה בעמותה המונעת נשירה של נוער בסיכון ממוסדות החינוך. שיווי המשקל העדין שלי בין רוח וחומר, עשייה ונתינה, רעש ושקט.

כתוב תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסםשדות חובה מסומנים *

*


3 + שבע =

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>