"עם המכנסיים למטה"
רוב רובו של הגזע האנושי בכלל ורובנו, נשים הרודפות אחרי הזנב של עצמנו, על שלל מטלות וטרדות היום-יום בפרט, נוטות לוותר לעצמנו לא מעט וכמו כל דבר גדול, גם ויתור עצמי מתחיל בדברים הקטנים, במילים שאנחנו בוחרות להשתמש בהן כשאנחנו מתארות סיטואציה או מסבירות לאחרים ובעיקר לעצמנו – "למה". וכמו כל דבר בו אנחנו אלופות, כך גם בתירוצים.
אז אתחיל באחד קטן משלי: "מיד אחרי קידום הפוסט "נשים שוות יותר (למעסיק)" וכדי שלא יאשימו אותי בפמיניסטיות יתר, הייתי חייבת לכתוב פוסט מאזן, למען אפליה מתקנת…"
(תודה לק' שסייעה לי ברעיונות מבריקים בצהרי יום מבדח ומהנה במיוחד. מכבדת את רצונך להישאר אנונימית) ומי מכן שמזהה עצמה כאן, בין השורות, אוהבת כל אחת ואחת מכן באופן אישי. הכל בצחוק :).
אלה 10 התירוצים הנשיים הטובים ביותר, מיד אחרי "הריצפה עקומה" מדור האמהות שלנו:
- אין לי שגיאות, אני פשוט חושבת מהר יותר ממה שאני כותבת/מדברת.
שגיאות? אין מצב, חושבת על טורבו
- אני לא כבדה זה שרירים/ עצמות/ שיער ארוך/ הפלטינות או "אני נפוחה כי אני אמורה לקבל…"
- החצקונים? זה בגלל ההורמונים!
זה ההורמונים!
- זה לא שאני לא חברותית אני פשוט אוהבת להיות לבד.
- אני לא לסבית פשוט בגיל 43 עוד לא מצאתי את ה'אחד שלי'.
ללא מילים
- אני לא בשלנית כזאת גרועה, זה פשוט שהתנור בגיל של סבתא שלי.
- בדרך כלל אני מידה 36, אבל ה – 36 שלכם פה ממש קטן. טוב, בכל מקום המידה קצת שונה…
- קשה לי להתמיד בספורט כי אין לי משמעת עצמית. "זאת לא אני, זאת היא (המשמעת)"
לא מתרצות! – טריאתלון הנשים 2009 ( שוונג)
- אני לא ממחזרת חומרים, אני חייבת להעלות את זה שוב לטובת אלה שלא הספיקו לקרוא.
- זה לא מחסכנות, הלביבות שעשיתי מהירקות של המרק של לפני 3 ימים זה פשוט כי כואב הלב, רק לחשוב על כל הילדים הרעבים באפריקה…
המועדף עליי והאהוב עליי במיוחד הוא: "בדרך כלל אני טיפוס אופטימי, זה סתם יום מחורבן!" – לחיי האופטימיות 😉
