יום חמישי , 28 מרץ 2024

מפגשים מהסוג השלישי – פגישת מחזור מפוקחת

דומים אך שונים

פגישת מחזור עם חברים מהתיכון, כאלה שלא ראיתי כמעט 16 שנה, יכולה בהחלט להיות אירוע מכונן ומשמעותי וסיפתח מעולה לשנה חדשה. לא הפגישה כמו האנשים, הסיפורים, השמות והזכרונות מפעם שהופכים את כל העניין להרבה יותר קוהרנטי, עבורי כמובן. שעתיים וחצי של זיכרון חושים מתקופת התיכון, שפעם היה לי כמעט בית, עם אנשים שהיו חלק משמעותי מגיל ההתבגרות היחסית רגוע שלי.

מבלי לדעת איך באמת מרגיש "ספין דייט", זו לבטח ההרגשה ולא סתם, אלא "ספין- דייט" במהירות האור: שיחת חולין קצרצרה אחת שנקטעת על ידי שיחת חולין דומה אבל אחרת, שמופרעת בחטף על ידי שבריר של זיכרון בניסיון לדלות את השם המלא ואת מהות האושייה בחיי, פעם, בתקופה הנקובה. ריכוז גבוה של פרצופים מוכרים שיכולתי להישבע שכבר ראיתי כל כך הרבה, כמעט על בסיס יומי, פעם, בעבר הדי רחוק שלי, עד כדי תחושה שהוא שייך למישהי אחרת או לחיים אחרים לגמרי. הררי זיכרונות של רגעים, שהיו די מזמן, מרכיב משמעותי מהמציאות שלי, בגיל משמעותי ולמשך תקופה בכלל לא מבוטלת.

בתוך ההזייה נעימה הזו התעורר צורך לגבש אסטרטגיות קיומיות מעניינות לגבי מיקום והעדפות, תוך ניסיון להשליך את המפגש הספציפי והכללי הזה על מפגשים המוניים אחרים ובכלל, האם לעמוד במקום אחד ולחכות שאנשים יאתרו אותך ויתגודדו סביבך או האם להסתובב בניסיון לאתר אנשים אחרים מתוך מחשבה שממקום אחר הדברים יראו קצת אחרת, או אולי לנסות ולשלב לסירוגין את העמדה הפסיבית, המחפשת, עם זו האקטיבית אך המקובעת במקצת?!

בעודי מהרהרת בסוגייה, לא יכולתי שלא להבחין בתרצנות הכמעט מתנצלת שאפפה את המקום. השתעשעתי לראות שרבים מבאי הפגישה בכלל הגיעו במקרה ובכל היום העמוס הזה שהיה להם הם לא ידעו, עד הרגע האחרון, אם יוכלו להגיע ובקושי רב צלחו את המשימה והגיעו לאירוע. כך מצאתי את עצמי, בעמדת מיעוט, מאלה שהתכוננו להגיע ואפילו השקיעו בפן מקצועי במספרה. היו גם היו רגשות מעורבים בהחלטה להגיע והם סבו סביב עניין הזיכרון והאותנטיות ובהחלט חכחתי ביני לביני האם עדיף יהיה להשאיר את הזיכרונות עטופים בצלופן במקומם הנוסטלגי או האם לפתוח אותם ובהסתכלות של 16 שנה קדימה, להוסיף להם פנים, נדבכים וקישורים לפייסבוק. כמובן שנכנעתי לסקרנות. אני ועוד הרבה מאוד אנשים "ספונטניים" שנכחו במקום.

הפגישה הזו היתה משמעותית במיוחד, נוכח האווירה שהיתה בה: מציאות שהיא זיכרון, תזכורת לכל ההווייה היום-יומית שלנו, לכל מה שחשוב והכי חשוב, למה שלא חשוב. כל זה יחד ובריכוז גבוה, גרם לי להזכר ולא הופתעתי לגלות, שרבים וטובים בכלל כבר הספיקו לשכוח:

נזכרתי בממהרים, באלה שתמיד רצים ממקום למקום והזמן החמקמק בשעון אף פעם לא מספיק להם. נזכרתי  במלאים, באלה שהם כל כך בעצמם עד שאין מקום לאף אחד אחר במלאות הזו. באלה שלא יודעים להפריד בין מה חשוב יותר לבין מה שחשוב קצת פחות ומספיקים בפרק זמן קצר לתפוס ולאבד את תשומת הלב שלך כמה פעמים בדקה. התאהבתי במאחרים, אלה שמגיעים בשאננות שניה לפני שהכל כבר נגמר ומספיקים לעשות מפגן נוכחות קצרצר, תוך התנצלות וקריצות לכל עבר. חשבתי על האדישים, ששום דבר לא עובר דרכם ונמלאתי הערצה לאלה עם נפש העובד הסוציאלי שמכילים ומחייכים ושואלים ומטפלים והכל בשיחת חולין של כמה דקות. הופתעתי לראות שכולם היו מקשה אחת של אנשים תוהים שבאו להרגיש שייכים, לכמה שעות בודדות, לחוויה הנעורית שלהם שהיתה ואיננה. באו לראות ולהראות, להיזכר ולשכוח וכל עניין המעמדות וה"מקובלות", של תקופת התיכון העליזה, הפך, כמו גם בחיים, כל כך זניח וחסר מקום.

הכרתי מחדש את אנשי ההיי טק העסוקים, את אלה שמאוד אוהבים את מה שהם עושים ואת אלה עם נפש האמן הפצועה והמיוסרת שעדיין מחפשים. את העוקצנים, את המכילים, את הביקורתיים ואת הציניקנים, חסרי התקנה, את המעצבנים, את אלה שפחות, את אלה שמחפשים וגם את אלה שמצאו. התרגשתי משינויים משמעותיים ומתגליות נקודתיות מרעישות.

בחנתי את הגבוהים (כמטאפורה כמובן), אלה שרואים את העולם ממעוף הציפור, לא יורדים לפרטים, פשוט כי זה לא מעניין ואת אלה שמספרים בפרטי פרטים ומתבלים בפרטים נוספים ובתמונות של הילדים והנכדים ושל הכלב של השכנה, רק לשם המחשה. היו שם כולם, ההיא וההוא וההם ואחרי הכל, נזכרתי איך גם אני בעצמי שלם שמורכב כנראה מכל כך הרבה חלקים שונים שזיהיתי שם, אצל כל מי שפגשתי.

אז לכל האנשים הספונטניים באשר הם וגם לאלה שלא, לכל המודים שתכננו את ההגעה למפגש לפרטי פרטים וגם למתנצלים שהגיעו אך בקושי. לאלה שהרגישו שהם נראים מספיק טוב או מרשימים מספיק בשביל להשאיר חותם כזה לשש עשרה השנים הבאות וגם לאלה שתמיד שואפים ליותר. לכל חדי הזיכרון לפרטיו, באשר הם ובעיקר לאלה שהזיכרון הוא מהם והלאה, בלשון המעטה. לאלה ששומרים על קשר דרך הפייסבוק ולאלה שרק מדפדפים, למוחצנים, למופנמים, לשחקנים, לבמאים, לכולנו, שחיים בסרט ולכל הקהל הגדול והמופלא הזה שמגיע לסרט שלנו – אנחנו בעצמנו.

ובעצם לכולם, באופן פרטני וגם ביחד, בדיוק שניה לפני שנגמרת שנה עמוסה ואינטנסיבית ומאית השניה לפני שמגיעה בדיוק עוד אחת כזו, אני מאחלת קצת מהכל מכל וכל. שנה של התרפקות על הצלחות העבר וגם של התחלות חדשות ומבטיחות, כאלה שייצרו הצלחות עתידיות והתרפקות נוספת, לצד שנה של הנאה אמיתית מהדרך. שנדע להסתכל קדימה, לעתיד, עם חיוך בהווה וקריצה מהעבר. שנזכור להנות, שנדע לפרגן. באמת. שנוקיר על העשייה אך נדע לשמר ולנצור רגעים משמעותיים של אושר צרוף. שנחווה, שניצור, שנהיה!

ועד לפגישת המחזור הבאה ועד בכלל – הלוואי ונוכל לפרגן לעצמנו הרבה פגישות מרתקות עם אנשים טובים ומשמחים, שיעשו לנו טוב על הנשמה, טוב בלב וגם כאלה שיעשו לנו לא פחות טוב לביזנס, כמובן.

שנהיה צעירים לנצח ובכל זאת נשתבח עם הזמן – שנה משובחת!

אודות אפרת סביר

עיתונאית ומנהלת פרוייקטים בטייטל ובהוויה. בת זוג לערן ואמאל'ה 3 אלופים: שחף בת 12, אייל בן 10.5 וגיא בן 6.5. יש לי "קוצים בטוסיק" ואלה הביאו אותי לחוות ולהתנסות בלא מעט דברים: אני כותבת, עורכת, מנהלת תוכן, מייעצת, מתפעלת, מג'נגלת ומעל הכל, משימתית להחליא. מלהטטת ומרכיבה היטב אותיות למילים ומילים למשפטים. כותבת בכל הזדמנות ובכל קונסטלציה: החל מעיתונות וכלה באתרי אינטרנט שונים, דרך שירים, סיפרי ילדים ועוד. בשעות הפנאי המעטות, אני אוהבת לקרוא, בעיקר רומנים, צלמת חובבת ועוסקת בספורט. בשנה האחרונה וכדי לדייק את עצמי לעצמי התחלתי לעבוד בנוסף לכתיבה, כמנהלת גיוס ושיתופי פעולה בעמותה המונעת נשירה של נוער בסיכון ממוסדות החינוך. שיווי המשקל העדין שלי בין רוח וחומר, עשייה ונתינה, רעש ושקט.

תגובה אחת

  1. אני חוויתי פגישה כזאת זה מאד מרגש משאיר טעם לעוד פגישה .ניפגשים עם אנשים אחרי 28 שנים שלא רואים אף אחד, ממליץ לכולם לעבור חוויה כזו.

כתוב תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסםשדות חובה מסומנים *

*

פתור את התרגיל כדי שנדע שאתה בן אדם *