זה פוסט שני ברציפות שמוקדש לגבר שלי. אחד מהשלושה המשמעותיים בחיים שלי. בחיי שגיל חמש ושעועית זה חתיכת גיל שמשאיר אותי מהורהרת/ מחוייכת כמעט אחרי כל שיחה טובה שאנחנו מנהלים. שיחה שהיתה לנו אתמול באמבטיה התנהלה כך:
"אמא, את יודעת שלפני הרבה זמן, אולי 400 שנה אני חושב, היה מותר להתחתן עם שתי נשות"
"נו, והיית רוצה להתחתן עם שתי נשים?"
"כן"
"למה?"
"כי הייתי רוצה להתחתן גם איתך…" (וגם עם עוד אשה אני מניחה)
אדיפוס קטן. כמה מחמיא שהוא היה רוצה להתחתן איתי ויותר מזה, כמה מעודד היה לשמוע שאחרי שחשב קצת בינו לבינו, החליט שאני כבר אהיה סבתא כשהוא יהיה גדול אז הוא לא יוכל להתחתן איתי. איזה מזל.
לא אחת אני כותבת עליו. גם כדי לעודד ילודת גברים לכל אלה שרוצים רק בנות (גם בנות זה כיף. כיף אחר) וגם ובעיקר כי הוא משעשע אותי הגבר-ילד הזה שלי, הוא מצחיק אותי עד דמעות. מרגש בתובנות הבוגרות האלה שלו וכן גם קצת מכעיס לפעמים בריבים האינסופיים עם אחותו. מי אמר מריבות אחים ולא קיבל?
אתמול, אדיפוס היה קצת חולה. חולה כמו גברברון. לא מתלונן ולא מתאונן יותר מידי, לא בוכה ולא מקטר. נותן לי להבין, בלי לאמר מילה, בדיוק איך הוא מרגיש. כשהוא שמח, כולם שמחים סביבו וכשהוא חולה, גם אני מרגישה שקצת חולה לי.
יש לו יכולת מדהימה להעביר תחושות בלי להגיד כלום ויכולת עוד יותר מופלאה לקלוט תחושות מאחרים, בדיוק באותה הדרך. הוא שוכב בסלון, מתכסה בשמיכה עד צוואר ורק ממצמץ בעיניים השחורות שלו, עם מבט חולה כזה ואני כבר יודעת. יודעת שצריך להעמיד סיר מרק עוף מהביל על הגז, כזה שעושה הרבה ריח בכל הבית. יודעת שצריך לשאול לשלומו מדי פעם, אבל רק מדי פעם, לא להציק יותר מידי. ככה הגבר-ילד שלי כשהוא חולה. לא רוצה להעיק ולא להכביד על אף אחד. שוכב לו בשקט בשקט. שקט כזה שעושה לי קוועץ' בלב (זה כנראה נשאר לו מהגנים מפולניה).
מותר ורצוי להיות קצת חולים לפעמים. אני מאוד בעד. זה מחשל את המערכת החיסונית ונותן לכל הגוף את המנוחה לה הוא זקוק כדי להתחזק ולשוב לאיתנו. נותן בוסט של דבש דבורים מתוק ישר לוריד. ממלא מצברי תשומת לב לקטנים שבינינו ובעצם גם לגדולים, אבל חשוב שזה יהיה רק לפעמים.
כשחולים אפשר לעשות הרבה דברים שכשבריאים פחות עושים.
בהשראת השיר של עוזי חיטמן "אז מה אם אני עושה את עצמי, רק פעם אחת ודי…" יצא לי חמשיר של 10 שורות (זה עדיין נקרא חמשיר?):
כשחולים נשארים בבית, לא צריך להמציא תירוצים
ולאכול הרבה ממתקים, כמעט כמה שרוצים.
אפשר להתייזע בשינה איכותית במיטה של ההורים,
רק לשכב פרקדן ולקבל טלפונים מכל החברים.
אפשר לחשוב בשקט ולא לשדר, רק לקלוט ולנוח.
מותר לא לסיים את כל האוכל ובכל זאת לקבל קינוח.
אפשר לבהות בטלויזיה שעות, עד שנמאס
ואמא מאוד מרחמת, לכן היא לא תכעס.
מותר לאכול בסלון ולפזר פירורים לכל עבר
והכי כיף זה לעשות פיפי ולא להרים את המושב, דווקא אם אתה גבר.
"אז מה אם אני עושה את עצמי רק פעם אחת ודי, כי רק כשאני עושה את עצמי, כולם פתאום שמים לב אליי…"
אז הפעם הגברברון לא עושה את עצמו, לא הפעם ובכל זאת אני משתדלת לתת לו את כל תשומת הלב וגם לקטנצ'יק השני שמתחיל להראות סימני קוועצ'יות מתקדמים.
תרגישו טוב גוזלים ובכלל, בריאות טובה לכולנו במזג האוויר ההפכפך הזה ונתראה בשמחות!
ולך אדיפוס, פעם, כשתהיה גדול ואני כבר אהיה סבתא, עוד אספר לך על כל הפנינים האלה שאתה מפזר לעברנו כמעט מדי יום ואני גומעת בשקיקה. אל דאגה, אני שומרת עליהם בקנאות. אבל בנתים, תמשיך להיות קטן-גדול כזה, בדיוק כמו שאתה ואל תמהר לגדול.
שמחה שנפל בחלקי להיות הראשונה להגיב על הכתיבה האיכותית. אוהבת לקרוא אותך ותרגישו טוב, כולכם!
תודות!
הי מתוקה שלי
ובכן יקירתי שוב אותה משיכת קולמוס נפלאה על אדיפוס ,נכדי,הילד הכי מדהים בעולם..
שכל רגע בחברתו הוא מתנה נפלאה.
אני מאחלת לו החלמה מהירה ורפואה שלמה.
אוהבת את כולכם.
סבתא,אמא,מוניקה..
.
תודה. אוהבים בחזרה. רק בריאות!
מקסים ומרגש.
כייף, תודה!
בריאת ..רק בריאות למתוק חוזליטו הקטן שלך…ואת כרגיל אלופת האלופות כתיבה מרתקת..ואיזה כייף קצת בבית מתחת לשמיכה…עם מרק..פינוק..מה צריך עוד?אה כן כמובן ..אמא אוהבת ומפנקת…בריאות לכל הגוזלים שלך…
שוב, תדה רבה 🙂 בקשר למה צריך יותר? רק קצת אוויר לאמא, זה הכל 🙂
על פי התמונה – חשבתי שאת כותבת על האריה, והנה בעצם את כותבת על הכפיר שבחבורה (ואל נשכח כמובן שיש לנו גם גור שלא מזמן עלה לדרגת כפיר).
שיהיו בריאים כולם כולל הלביאה שכותבת עליהם והלביא'ונת שעדיין לומדת לקרוא ואיחולי החלמה מיוחדים לכפיר הצעיר…
וסבתא תמי, שלא עוסקת בבלוגים, פוסטים ושאר ירקות רשת הכתיבה לי:
"שיחקת אותה בגדול, אנחנו גאים בך, עוד תגיעי רחוק, שאפו-שאפו"
תודה על הפירגון ובריאות לכולם!
מקסים דודה! רק בריאות ורק שמחות 🙂