" במקום לבדוק מה התחדש בעולם הוירטואלי פשוט לחזור לחיות במציאות"
היה לי נעים השבוע להיות נוכחת בהפעלה נטולת קישוטים ותפאורה ולראות את הילדים מוחאים ומגלגלים ידיים, שרים ושמחים וחשבתי לעצמי שחבל שאי אפשר, אפילו לכמה דקות, במקום להצביע לתכניות ריאליטי ולבדוק מה התחדש בעולם הוירטואלי, פשוט לחזור לחיות במציאות. לחזור לרחוב ההוא, לוי אשכול 22 ב', שם הכל היה כל כך פשוט.
כשהייתי ילדה, הכל היה פשוט.
גרנו בדירה קטנה וחמימה, בלי מזגן וללא מעלית, אבל עם ארבעה כיווני אויר והרבה אהבה.
הטלויזיה היתה רק עניין שולי וההנאה הגדולה בחיי היתה הרחוב. יש לקרוא לו "לוי אשכול 22 ב".
השבוע נכחתי, ממש במקרה, בהפעלה לגיל הרך. עמדו שתי נשים, לבושות בבגדי היום- יום שלהן, ללא נצנצים, קשקושים ומני מאפים ושרו. הסתכלו לכל ילד בעיניים ונגעו לו בלב. המסר היה פשוט. ההפעלה היתה קסומה.
מיד נזכרתי בילדות שלי. התמימות הזאת שלא קיימת עוד ואני לפחות, כל כך צמאה לה.
נזכרתי איך ביום גשום וסגרירי חזרתי מבית הספר והודעתי לאמא שלי חגיגית "היום יש לי יום הולדת והזמנתי את החברות לחגיגה". אמא הסבירה לי בעדינות שיש רק לה, שלמרות שנולדתי בגשם הראשון, השנה הוא הקדים ושעדיין אין לי יום הולדת אבל בכל זאת לא רצתה לאכזב אותי ורצה ברגל, בגשם ובחודש מתקדם להריונה לסופר. היא הכינה לי עוגה בצורת לב וקישטה בסוכריות. הכנו יחד שקיות הפתעה, חבילה עוברת ותכננו את המשחקים וההפעלות לאירוע. החברות הגיעו בדיוק בזמן. אני זוכרת מה כל אחת מהחברות הביאה ובדיוק מה לבשתי. עד כדי כך האירוע היה משמעותי עבורי.
נזכרתי איך בחופש הגדול הייתי נוסעת לביקור אצל סבתא קליה. איך אהבתי לישון במיטה לידה, איך היתה בבוקר מתעוררת לפני ומכינה ארוחת מלכים-סלט עם גבינה ולחם מטוגן עם ביצה. נזכרתי שאהבתי לטייל איתה ברחוב בלפור וללכת לים, והכי אהבתי ללוות אותה כשהלכה לסדר את גן הילדים לשנה הבאה ובינתיים הייתי משחקת ללא מפריע בפינת הבובות ובמתקני החצר. הייתי בחופש.
לא היה "וואטס אפ" ו"אייפון" ו"פייסוש". היה מעקה על חלון וצליל מוסכם של ידיים קטנות מתופפות על מעקה לוהט. ידענו שבהשמע הצליל כולם יורדים למטה, לרחוב, לשחק. גברת רמתי הייתה כועסת ורוטנת על הרעש שהקמנו ברחוב וטורקת את החלון בסלון. דודה טובה, ניצולת שואה שגרה במעלה הרחוב, היתה עוברת לבושה בחלוק בית פרחוני, מושיטה יד רועדת לכיסה ומחלקת סוכריות. הרחוב המה בקולות ילדים משחקים. היינו צועקות לאמא שתזרוק לנו כסף לאוטו גלידה והיא היתה זורקת שקלים אותם חיפשנו בדשא. אולי היום ניצב שם עץ כסף שנבט משקלים שאבדו לעד בדשא.
ניסים, איש הגלידה, היה לוקח את כל ילדי השכונה לסיבוב באוטו- גלידה, הוא הכיר כל ילד בשמו וידע איזו גלידה אנחנו אוהבים. מדי פעם נפתח חלון ומתוכו הציץ ראש של אמא של אחד הילדים שקראה לו לעלות לאכול ארוחת ערב. היינו מתחננים "עוד חמש דקות, אמא. רק עוד חמש דקות".
עולם שלם התנהל שם, בלוי אשכול 22 ב'. בימי עצמאות, מיד לאחר הצעידה המתבקשת ברחוב הראשי ומופע הזיקוקים, היינו נפגשים כל השכנים מתחת לבניין ל"על האש" ושירה בציבור עם שקופיות.
הבית שלנו והבית של משפחת טרגר נדמה היה לי כבית אחד. כשהכעסתי את ההורים, הם היו שולחים אותי לחשוב על מעשיי מחוץ לדלת, בחדר המדרגות (בכל זאת, דירת שלושה חדרים). באופן תמוה, תמיד כשאני הייתי ב"עונש", יובל היה יוצא מביתו ומתיישב לידי על המדרגה. הייתי מקטרת ומתלוננת והוא היה מסיח את דעתי מהעניין עם כמה קלפים חדשים של "חבורת הזבל" או גולות מיוחדות שהתווספו לאוסף הגולות הענק שלו ושל תומר.
בימי שישי הייתי נעמדת על עדן החלון ומקשיבה למשפחה המדהימה הזאת מקבלת את השבת ושרה את "מלאכי השרת". זה היה רגע קסום. לא היו סדרות ריאליטי כי באמת חיינו את החיים במציאות. השתתפנו בחיים. לקחנו חלק פעיל. שיחקנו, צחקנו, צעקנו, בכינו והיינו זה לצד זה. המצאנו משחקים כדי למלא את הזמן.
בימי הולדת לא הרגשנו צורך להמציא את עצמנו בכל פעם מחדש. ההיפך. השתוקקנו להגיע לפרס בחבילה העוברת, התרגשנו כשהצלחנו להשחיל את הנר לבקבוק ולמצוא את סוכריית הטופי בתוך קערת קמח. ידעתי את כל מספרי הטלפון בעל- פה. גם את המספר שלי בבית. הצעת חברות נעשתה בכתב חרטומים על גבי דף תלוש מאמצע המחברת, כי אחרת כל הדפים נקרעים. כולנו הכרנו את קמצן הכיתה שטען שהוא עבר כבר את האמצע. שקל היה עושה לנו את היום. בחצי שקל היינו קונים "קפוא" במכולת ליד בית הספר, ובחצי השני לחמניה עגולה טריה במאפיה.
היום יש תחושה שכלום לא מספיק. תמיד מחפשים את הדבר הבא. אם נשב כולנו בחדר אחד, סביר להניח שלא נבחין זה בזה כי כולנו נהיה עסוקים במסך הסלולארי. השיחה האמיתית ביותר שנקיים, תהיה בכתב, בפוסט על גבי קיר של מישהו שאיני מכיר. יונתן שלי, בן שנה וארבעה חודשים וכבר מזהה שהסלולארי הוא "הלו" ומחליק באצבע קטנטנה כדי לעבור בין תמונות. ספק אם ידע לחייג בטלפון חוגה, כמו זה שהיה לנו בלוי אשכול 22 ב.
אני זוכרת שהערכתי כל מתנה שקיבלתי, כל צעצוע חדש קיבל מקום של כבוד, ההורים תמיד נראו לי כל כך גבוהים והכי חכמים. תמיד היו להם תשובות לכל שאלה והרגשתי בטוחה. הפעמים היחידות שנכחתי בהפקה "גרנדיוזית" היו כשאבא היה לוקח אותנו להצגה ב"מופת" או בימי העצמאות. פעם גם הייתי עם סבתא בשירה בציבור. היום אין חגיגה בלי עוגת שלוש קומות מעוצבת מבצק סוכר ומפעיל בסדר גודל בין לאומי לכל הפחות.
היה לי נעים השבוע להיות נוכחת בהפעלה נטולת קישוטים ותפאורה ולראות את הילדים מוחאים ומגלגלים ידיים, שרים ושמחים וחשבתי לעצמי שחבל שאי אפשר, אפילו לכמה דקות, במקום להצביע לתכניות ריאליטי ולבדוק מה התחדש בעולם הוירטואלי, פשוט לחזור לחיות במציאות. לחזור לרחוב ההוא, שם הכל היה כל כך פשוט.
