התחלות חדשות

במרוצת החופש הגדול מאוד והבלתי פוסק הזה, זה שאיים להשתלט על כל חלקה טובה בשפיות שלי, הרהרתי לא מעט בהתחלות חדשות. אותן התחלות שסוף החופש הזה מביא עימו. שהרוח הקרירה והסתווית של ערב ראש השנה מביאה עימה. מעבר לנקודת מילוט משמעותית, זה היה בלתי נמנע לאור ההתרחשויות הפרטיות שלנו.

כמה ימים לפני תחילת השנה נפגשתי עם המורה טליה, זו שתקבל לידיה את תלמיד השנה של כיתה א'2 וזו שתהיה אמונה על לימוד הקריאה שלו, המספרים עד 100 ושיעורי התורה. כמה ימים אחר כך, הכרתי גם את שלי, המורה של שחף בכיתה ב' ומי שעתידה ללמד אותה, מעבר ללימודי העברית והחשבון גם מולדת ומפתח הל"ב. ואני? אני בכלל נרתעתי מלדבר עם מורים שלא לצורך כשאני הייתי ילדה. כל המפגשים האלה ואולי קצת מזג האוויר הנוגה הזה, הפילו עליי כרעם נוסטלגי ביום חמים את הזכרונות האישיים שלי מבי"ס "היובל" ברעננה. פעם כשעוד הייתי אני במרכז המעגל המשפחתי שלי.

פעם, כשהכל עוד היה נראה אחרת. שלמורים עוד היתה מילה של כבוד. פעם כשברכה, המורה מכיתה א'2 שלי צבטה אותי בציפורני הלק המטופחות שלה כי פיטפטתי בשיעור או לפחות באחד השיעורים. פעם כשמדרגות בית הספר הסדוקות, לפני כיתה א' או ב', היו נוסכות בי תחושת גאווה ובגרות עילאיים ונראו לי כמו שביל שמוביל לעולם המבוגרים שהרי הם הובילו היישר לתוך בית הספר הגדול, המזמין, המבטיח. בהסתכלות לאחור, זה היה המקום האידיאלי בו צריך היה לעמוד הולדן, התפסן משדה השיפון, כדי להציל את כולנו מנפילה לעולם המבוגרים, אבל הוא כנראה היה חולה באותו יום או הלך לשחק גוגואים עם החבר'ה. פעם כשההורים עוד היו מצודדים במורה ולא מאיימים עליה. פעם, כשעוד הייתי משקשקת לפני שיום ההורים הגיע ומחכה בקוצר רוח לשאלת השאלות של אבא שלא אחרה להגיע: "למה 90 ולא 100?". אל דאגה, בשנים שבאו אח"כ, הוא כבר הפסיק לשאול וגם התשעים של פעם כבר נשק לשמונים לפעמים ולי, באופן אישי, היה ממש בסדר עם זה.

בתקופה שלי, אני אומרת בחיוך ומשתעשעת עם הרגשת ה"הורה המנוסה" שצמד המילים הזה משווה, מורה טוב עוד היה מורה לחיים. צפי רשף היתה כזו והצליחה כבר אז לגרום לי לאהוב אתגרים ולחפש אותם בשקיקה וגם לפתור בהנאה משוואות עם שני נעלמים. עד היום בסיום פרוייקט גדול או בסופו של סודוקו קשה במיוחד אני מצליחה להנציח את ההרגשה הזו. אני זוכרת בבירור את פינת החי בבית הספר, עליה היינו אמונות, סיוון ואני בחופשת הפסח. אני מצליחה לעצום את העיניים ולדמיין איך היינו מטפסות על גג המקלט כדי להגיע לקומה השניה בה היה "חדר טבע" ובו היו החיות. מפתח לכיתה ולבית הספר המורה לטבע שכחה להשאיר ואנחנו היינו מתגנבות בחופש ונכנסות מהחלון ושם בין השולחנות המקושקשים ב"ענת המלכה היתה פה", הכסאות המיותמים על השולחנות והלוח הירוק המרוח בשאריות גיר לבן, פתחנו את כל הכלובים והאכלנו את כל השרקנים והארנבות. שם למדתי שבטן ממש נפוחה זו לא הבטן של אחרי האוכל אלא דווקא זו שלפני. היו שם כל כך הרבה גורי ארנבים שהאכלנו מבקבוק וכנראה לא הספקנו לעמוד בקצב. מיד אחרי שסיימנו להאכיל את כל החיות, היינו מחזירות אותן לכלובים וממשיכות לרחוב ההסתדרות, כדי לגנוב שסק מהעצים. כאלה שמותר כי הם היו בחלק שיוצא מהגדר לשטח הציבורי…

במשך שנים אחרי שסיימתי את בי"ס היסודי שהיה ממוקם במרחק של דקה וחצי הליכה מהבית, עוד המשכתי לחלום על פינות המסתור מתחת למדרגות האחוריות, על עץ הפיקוס מאחורי אולם הספורט, על הסליק הקטן שגילינו שם ודמיינו שהוא נשאר שם מימי המנדט הבריטי ועל משחקי הסופרמן ששיחקנו בהפסקות כשדימינו איך אנחנו עפות על קווי המתאר במגרש הכדורסל שטוף השמש ואפילו מתגעגעת לפעמים ל"חדר שלי" שהיה ממוקם על העץ בשולי המגרש ופינק עם ארבעה כיווני אוויר.

לפני כמה ימים ליוויתי את ילדיי, אייל ושחף, כל אחד לכיתתו הוא, בבי"ס החדש והירוק שבנו לנו ממש ליד הבית ואחרי הנשיקה והחיבוק, בדרך לענייני שלי, מררתי בבכי חרישי, כיאה לפולניה טובה. הם עוד לא יודעים מה מצפה להם שם ואני, שבטוחה שחשבון ועברית ואפילו שיעורי חברה, הם יצלחו בכבוד, אני יודעת שהזכרונות משם יהוו קרקע פורייה למשחקים דימיוניים ולנוסטלגיה מהילדות שלהם ועוד אני יודעת, שהזכרונות האלה יהיו משמעותיים בעיצוב דמותם הצעירה, לפחות כמו הטיולים המשפחתיים שלנו ולפחות כמו שהזכרונות שלי הפכו להיות חלק בלתי נפרד ממני עד עצם היום הזה ואני מניחה, עד לרגע בו זכרוני יבגוד בי.

בנימה נוסטלגית, לא למען הדורות הבאים אלא למען כל אחד ואחת מאיתנו, לרגל השנה החדשה הבאה על כולנו לטובה ובכלל, אני מציעה להשקיע כמה דקות של חשיבה איכותית עם עצמנו מהמקום הכי שקט, הכי נקי, מכיר ומכיל שלנו את עצמנו ולגלות מחדש את מה שכל כך שלנו עד שלעיתים נוטים לשכוח שהוא שם.

תעצמו עיניים, תעשו רשימות, תקראו ביומן שכתבתם פעם ונסו להתחבר שוב לייחוד שלכם. תנסו לחשוב מה יש בכם שמייחד ומבדיל אתכם והופך אתכם להיות מה שאתם, בדיוק כשם שאתם מנסים לחזק בילד שלכם את נקודות החוזק שבו. ובדיוק ברגע בו תבזיק לכם התשובה, תוכלו לבדוק הזדמנות חדשה ולזמן לעצמכם אתגר חדש או שינוי מרענן, כזה שיירגש אתכם ויישמר את הייחוד שיש רק בכם ואין באף אחד אחר.

ולמי שקל יותר עם תרגילים, תשאלו 2-3 אנשים קרובים שמכירים אתכם היטב: מה מסמל אתכם בעיניהם? מה מייחד אתכם ומבדיל אתכם מאחרים? זה יזכיר לכם את מה שכבר ידעתם – במה אתם אלופים!

שנה של אליפות והתחלות חדשות, משמעותיות ומוצלחות לכולנו!